עניינו של מחקר זה הוא אופן הפעלת העוצמה המדינית במשבר הגרעין הבינלאומי עם איראן, בשנים 2004-2003 , על ידי השחקניות המרכזיות בזירה בינלאומית – בריטניה, צרפת וגרמניה (להלן, מדינות 'השלישייה' האירופית' – ה- EU3) וארצות הברית והלקחים הנגזרים ממנו. זאת, תוך התבוננות באופציות שעמדו לרשותן באותה תקופה, כמו גם במניעיהן.

חשוב לציין שהתקופה הנדונה נבחרה משום שהיא זוהתה כצומת דרכים קריטי במשבר. זאת , בשל זמן התהוותו הראשוני של המשבר עד למועד קביעת המתווה הפורמאלי להתמודדות עימו, דהיינו, גיבוש 'הסכם פריס'. אירועים שהתרחשו ב 2002- וב 2005- יזכו להתייחסות בהתאם לרלוונטיות שלהם לתקופה המרכזית במחקר. חיוני ללמוד ממאמציהן של מדינות ה'שלישייה' – ההצלחות כמו גם הליקויים – לקראת אתגרים דומים שעוד עלולים להופיע בעתיד בשמירת השלום והביטחון הגלובלי בכלל ובתחום מניעת פרוליפרציה בפרט.

שאלת המחקר היא : כיצד הפעלת העוצמה המדינית על ידי מדינות ה'שלישייה', במשבר הגרעין הבינלאומי עם איראן בשנים 2004-2003, יישמה את עקרונות ה'כפייה' הדיפלומטית.
חשיבות המחקר היא בראשוניותו – ככל הידוע , טרם נבחנה לעומקה הזיקה בין העוצמה המדינית לבין העוצמה הצבאית במשבר הגרעין עם איראן. תרומתו העיקרית היא בהסקת מסקנות מעשיות לקראת הבאות.

שתי השערת עמדו בבסיס המחקר:
האחת הייתה כי אי-הפעלת העוצמה המדינית על ידי ה'שלישייה', על פי ה'תמהיל' המוצע בספרות התיאורטית, הצרה את צעדיה מול איראן;
השנייה הייתה כי הוויתור על האיום בכוח – המיוצג על ידי ארצות הברית – פגע בסיכויי ההצלחה של יוזמת ה'שלישייה'.

הניתוח המחקרי של הפעלת העוצמה המדינית במשבר הגרעין עם איראן נובע מקביעות הספרות התיאורטית. מהלכי ה'שלישייה' בצמתים המרכזיים של המשבר ייבחנו בהתאם לפרמטרים נבחרים כגון: שמירת תמהיל מאוזן של דרכי פעולה, החל בדיפלומטיות וכלה בצבאיות; קיום אמינות בין האיום ב'עונש' לבין מימושו; המוטיבציה האירופית ליישם צעדי כפייה מול נחישות איראנית לקדם את תוכנית הגרעין; מאזן עלות/תועלת של ציות והשפעת תחושת האיום הביטחוני החיצוני (האיראני) על ההחלטה אם לציית.

 

לקבלת חומרים נוספים מבית "מערכות" לחצו כאן