נוכחים או נפקדים?
התכנון האסטרטגי של מערכה דורש לבנות תמונה כוללת של הזירה. ניתוח הזירה כולל את העמדות של דעת הקהל, של קבוצות לחץ ושל הגורמים המשפיעים עליהם כגון תקשורת מקומית ותקשורת בין-לאומית. מטרת נוכחותם של כלי התקשורת בשדה הקרב - לפי הגישה הרווחת בממשלי המדינות הדמוקרטיות ובצבאותיהן - היא לגייס לגיטימציה מקומית ולגיטימציה בין-לאומית לפעילות הצבאית. כאשר התמיכה הציבורית במלחמה יורדת, משמעות הדבר היא שבעיני הציבור קיים ספק בכל הנוגע לצורך להמשיך בלחימה. עמדות הציבור מושפעות מגורמים כגון: משך הלחימה, מספר הנפגעים, המרחק מהשגתו של מצב הסיום ועוד. דוגמה לכך היא המערכה שמנהלים האמריקנים בעיראק. סקר שערכו בארה"ב העיתון "וושינגטון פוסט" ורשת ABC בסוף מאי 2004 העלה שהמשיבים סברו ברובם שהמלחמה בעיראק אינה מוצדקת. גנרל אנתוני זיני מעמדות הציבור את המסקנה הבאה: "ראיתי את הסרט הזה...הוא נקרא וייטנאם".
ביוני 2009 למד העולם על התקוממות האופוזיציה באיראן - בין השאר באמצעות דיווחי הטוויטר (Twitter) וסרטוני יוטיוב (YouTube) ששלחו הגולשים האיראנים. כיום יש עלייה בחשיבותה של התקשורת האינטראקטיבית ושל תופעת ה- iReporter שבה אזרחים שאינם מועסקים בכלי התקשורת מדווחים על מראה עיניהם באמצעות הטלפון הסלולרי ובאמצעי תקשורת אחרים. למרות התופעות האלה יתמקד המאמר הזה בדילמות של צירוף עיתונאים, שהעיתונאות היא מקצועם והם מועסקים בכלי תקשורת, שכן צבאות רבים מתמקדים גם כיום בפעילות הדוברות ובמאמצי ההסברה שלהם דווקא בקהילה התקשורתית המקצועית, וזו נותרה עדיין מקור מרכזי למידע בעבור אזרחים רבים.
לעיתונאים מקצועיים קל כיום יותר לסקר מאזורי הלחימה הודות לפיתוחים טכנולוגיים דוגמת הטלפונים הניידים והלווייניים, אבל הם עדיין תלויים במקרים רבים בשיתוף הפעולה של אחד הכוחות הלוחמים לפחות, כדי שיוכלו להיכנס לשטחי הלחימה. הפיקוח על העיתונאים נעשה לא אחת מתוך רצון לשמור על שלומם, אולם לעיתים קרובות יש לפיקוח מניעים אחרים, מבצעיים ותדמיתיים. על יחסם השלילי של אנשי צבא רבים לעיתונאים כתב העיתונאי בוב סיימון בעת שסיקר את מלחמת המפרץ ב־1991: "פגשתי כמה קצינים שהכרתי בווייטנאם. 'זה שוב אתה, מה? ... האם גם הפעם תגרום לנו להפסיד?' הם באמת האמינו שהפסידו בווייטנאם משום שאיבדו שליטה על הדימוי של עצמם. והם לא התכוונו להניח לדבר לקרות בשנית".
מנגד, עיתונאים רבים סבורים שבעיתות מלחמה צריכה התקשורת "להריח את ריח המלחמה" ולא להסתפק בהעברת מידע ממקורות כגון דובר הצבא, דובר הממשל וכד'. מטרת המאמר הזה היא להגדיר את נקודות המתח בין הסיקור העיתונאי בשדה הקרב לבין המשימה הצבאית. טענת המאמר היא ששילוב כתבים בכוחות צבא בעת מלחמה הוא מהלך מורכב. השילוב הזה אומנם חשוב לחופש העיתונות, שהוא ערך מרכזי במדינה דמוקרטית, ומשמש מכשיר שבאמצעותו מנסים לגייס לגיטימציה מהציבור, אך במקביל הוא יוצר אתגר למפקדים וללוחמים, ויש להביא אותו בחשבון בעת תכנון המערכה.