בספטמבר 1980 פלשה עיראק לאיראן ופתחה בכך מלחמה שנמשכה כמעט תשע שנים – עד חודש מרס 1989. שתי המדינות המעורבות במלחמה ניהלו במהלכה מבצעי לחימה מן הנרחבים יותר בתולדות העולם השלישי, ואף המעצמות נעשו מעורבות בה – אם במאבקים הפוליטיים שהקיפו את הסכסוך, ואם במלחמה בפועל במפרץ. אף שהיתה זו מלחמה יבשתית בעיקרה, היא כללה גם לחימה ימית ואווירית בהיקף נרחב.

במלחמה זו הופעלו מערכות נשק מגוונות, חלקן חדשות – ביבשה, באוויר ובים – מן המזרח ומן המערב כאחד, ובעצם ניתן לראות בה מעין שדה ניסויים נורא, שבו נבחנו הביצועים ומידת ההשפעה של אמצעי הלחימה ושל שיטות הלחימה השונות. מלחמה זו מאופיינת גם בהפעלה נרחבת של נשק לא קונוונציונלי ושל מגוון טילים: קרקע־קרקע; חוף־ים; אוויר־ים ואוויר־אוויר. המחקר המעמיק והנרחב, שנערך על־ידי אנתוני קורדסמן ואברהם וגנר, הינו החלק השני של טרילוגיה מקיפה העוסקת בלקחי המלחמה המודרנית. החלק הראשון דן במלחמות ישראל בשנים 1973 ו־1982, ואילו החלק השלישי עוסק במלחמת פוקלנד ובמלחמה באפגניסטן ומציג את המסקנות הכלליות של המחקר.

יש אומרים שהמלחמה בין עיראק לאיראן היתה בעצם האקדמה למלחמת הפרץ בשנת 1991. צדאם חוסיין, שראה בנסיבות סיום המלחמה בשנת 1989 ניצחון, לא היסס להפעיל את כוחו מאוחר יותר בעת הפלישה לכוויית. שיגור הטילים לעבר ישראל באותה מלחמה – למרות שלא היה מעורבת בעימות – מדגיש את משמעות האיום מצד שתי מדינות אלה כלפי מדינת ישראל כיום ובעתיד, ומחייב אותנו שבעתיים ללמוד היטב את שאירע במלחמת תשע השנים, ולהפיק את לקחינו ממנה.

לקבלת חומרים נוספים מבית "מערכות" לחצו כאן