פרק י: מ"אבק" ל"אגרוף"
ביום שישי 15 באוקטובר, בדחייה של יום אחד שנגרמה עקב העיכוב בהיערכות הכוחות למועד המתוכנן, יצאה השיירה של צה"ל בשעת הצהריים מח'רתייה. בתחילה המצרים לא הגיבו, ורק משקרבה כ-300 מטר ממוצביהם פתחו עליה באש. שני כלי רכב נפגעו, ואנשי השיירה נסוגו. כך נסללה הדרך לתגובה צבאית: הפגיעה בשיירה היתה, בראש ובראשונה, הפרה של החלטת האו"ם, שהתירה להעביר שיירת אספקה באותן השעות, ופעולת ישראל היתה בבחינת מימוש זכותה להגנה עצמית על־פי החלטת האויים. כך החלה בערבו של אותו יום פעולתו של חילי האוויר במבצע "יואב", על־פי פקודת "אגרוף".
למן השעה 16:43 המריאו מעקרון להפצצת עזה ארבעה מטוסי קומנדו, מוטסים בידי ליאו גרדנר, אשר בראייר, מוריס קאופמן ונורמן מוניץ. נלוו אליהם גם שני מטוסי דקוטה של טייסת 103. במטוסים היו חמישה שישה מטילנים – פרחי טיס שעברו השתלמות קצרה קודם לכן בהטלת הפצצות. שני זוגות של מטוסי מסרשמיט פגשו את מטוסי התובלה מעל הים, וליוו אותם עד המטרה וממנה. בשעה 17:45 הפציצו המטוסים את עזה בפצצות במשקל כולל של 2,710 ק"ג (1,160 ק"ג ממטוסי הדקוטה). ג'וליאן סווינג, שטס כטייס משנה באחד ממטוסי הקומנדו, תיאר את שיטת ההפצצה: פצצות של 50 ק"ג הונחו על רצפת מטוס הקומנדו. בהגיעם למטרה, ועם הישמע צלצול אחד של הנווט, העבירו המטילנים את הפצצות זו אחרי זו לעבר דלת המטען האחורית. שם עמדו שני מטילנים (קשורים למטוס כדי שלא יעופו החוצה). האחד משך את נצרת הפצצה, והשני היה הודף אותה החוצה, שני צלצולים היו הסימן של הנווט להפסיק את הטלת הפצצות.