פרק ח: מתובלה צבאית לתעופה אזרחית
תוך כדי התגברות הפעולה במבצע "אבק", בד־בבד עם הפעולה הארגונית הענפה לקביעת מעמדו ומקומו של הלהק ביחס לחיל האוויר ולמטהו, ובמקביל להעברת כפיפותו המוחלטת של בסיס עקרון – שדה התעופה הגדול ביותר של חיל־האוויר - ללהק לתובלה אווירית – נמשכה פעילות הרכש, ההכשרה וההדרכה בצ'כוסלובקיה. למרות הפינוי המוחלט של כל מטוסי הקומנדו של חברת לאפס"א מצ'כיה והפסקת מבצע "בלק" נותרה התקווה שתוך זמן קצר יעמידו הצ'כים שדה אחר לשם חידוש הפעולה.
כל עוד נמשכה הלחימה וצה"ל נזקק לאמצעי לחימה, וחיל־האוויר – למטוסי קרב ולטייסים, לא היה פנאי לדקדק ב"קטנות" – בארגונה של העבודה ובקביעת נהלים מסודרים. עד אז נעשתה פעולת רכש ענפה ביותר: עד אמצע חודש ספטמבר נרכשו 147 מטוסים, ומתוכם הגיעו לחיל 121. מתוכם נגרעו 29 כתוצאה מפעילות מבצעית, מאימונים ומתאונות, ו-34 היו בתיקון. לחיל היו איפוא רק 49 מטוסים שמישים. גרוע מזה. עד אז טרם היה לו כל מטוס קרב אמין, שאפשר להתבטס עליו לצורך הגנת שמי המדינה ולהשגת עליונות אווירית. על המסרשמיט ("סכין") לא ניתן היה לסמוך; אמנם נרכשו ממנו 25 (רק 23 הגיעו לארץ), אולם מספר המטוסים השמישים לא עמד מעולם אף על מחצית מספר זה. כבר היה ברור שגם על ההבטחות מארצות הברית לא ניתן לסמוך, והיה צריך איפוא לרכוש בדחיפות מטוס קרב אחר. ההפסקה בקרבות וההכרזה על ההפוגה השנייה איפשרו לטפל ביתר אינטנסיביות בסוגיית הרכש בכלל, ובסוגיית רכש מטוס קרב בפרט. במצב דברים זה הציעו הציכים, לאחר שנפטרו מהמסרשמיטים שהיו להם, למכור לישראל את מטוסי הספיטפייר, שאותם קיבלו בתום מלחמת העולם השנייה מהבריטים.