פרק ו: הטסת אלף טון
על אף הצלחות מקומיות, נשארה הדרך מבית־גוברין למגידל בתום קרבות "עשרת הימים" בדרום בידי המצרים, והם הצליחו למנוע בכך את הקשר עם היישובים היהודיים בנגב. האו"ם הכיר אמנם בשליטת ישראל על הדרך שיצאה מח'רתייה דרומה לנגב, ובימים הראשונים להפוגה השנייה עוד קיוו שהאו"ם יצליח להסדיר העברת שיירות לנגב; אולם המצרים מיאנו להסכים לכך, ואף תקפו את השיירות. מצבו של הנגב הלך והחריף.
ב-2 באוגוסט כתב בן־גוריון ביומנו את הדיווח שמסר לו נחום שריג, מפקד חטיבת "הנגב", על תוכניות המצרים, על מצבם הקשה של היושבים בנגב, ועל הצורך בתגבורת מהירה באנשים ובאספקה. בין שאר דבריו אמר שריג:
אין תחבורה לנגב. ביחידות ובמשקים בנגב יש עייפות ומתיחות גדולה. המשקים כמעט שאינם מתקיימי מים כמשקים, אין אנשים לקציר. הצנור לא פגוע. קו הצנור כולו בידינו, נו, אך אין כוח להפריע למצרים להתיישב על קו המים. דרושה תגבורת מהירה... אנשים אפשר להוריד בגניבה, אבל תחריף בעיית האספקה. המלחמה בנגב לא נפסקה. הפסקת הפעולות בצפון הגבירה פעולות המצרים בנגב. התנועה באויר בנגב מיד לאחר ההפוגה היתה בסדר. עכשיו רק בלילה כי התגברה פעילות המצרים.