ב-5 בינואר 1949 הרצה מפקד חיל־האוויר, אהרון רמז, בפני הוועדה שהוקמה בחיל־האוויר לשם "בדיקת ניצול כוח־אדם" בחיל. בין שאר דבריו התייחס למתנדבי חוץ־לארץ (מח"ל) בכלל, וללהק לתובלה אווירית בפרט:
שאלת אנשי המח"ל היא שאלה שנכנסנו אליה בלית בררה ובחפזון, וכמובן שהביאה אתה פרובלמות מיוחדות, חלק מאנשי מהמח"ל נקלט יפה ויש תקוה שחלק גדול יותר יקלט עם הכנס החיל למסלול של חיל האוויר סדיר. חלק אחר של המח"ל (ל.ת.א.) [הדגשה שלי – א"כ] גויס לא ע"י ולא בשביל חיל האוויר (למרות שהחיל השתמש בו) אלא למטרה מסוימת והיא תובלה אווירית שבסופם שירות אוירי אזרחי.
אין ספק, שדבריו של מפקד החיל באשר לצוותי הלהק מהווים את תמצית ההסבר הכללי לאופן, שבו התפתחו תולדות הלהק, ולגורמים העיקריים שהשפיעו על כיווני התפתחותו.
רכש מטוסי התובלה וגיוס צוותי האויר להפעלתם נעשו בתחילה כמעט ללא שום תיאום עם מטה "שירות־האוויר" בארץ, ונבעו בעיקרם מיוזמתו של הגרעין המייסד בראשות אל שוימר, ליאו גרדנר וסם לואיס בארצות הברית, והסיוע שנתן לו בכך על־ידי יהודה ארזי. כדבריו של ליאו גרדנר לימים, היתה מטרתם הראשונית "להקים חברת תעופה יהודית, שאחר כך תהפוך לחברת התעופה של ישראל. כשהמלחמה נמשכה, עשינו הסבה לחברה צבאית ולמטרות צבאיות... פשוט לא היתה ברירה."