ספר: פלוגה ד

פלוגה ד/מרדכי גור/ 1977, 248 עמודים

פלוגה ד/מרדכי גור/ 1977, 248 עמודים

מוטה גור מספר את קורותיה של פלוגת צנחנים, פלוגה ד', במחזור מאי 1954. בספר מובאות קורות הפלוגה החל מהימים הראשונים לגיבושה באימונים ובפעילות מבצעית דרך מבצעיה בפעולות-התגמול בשנים 1956-1954 ועד להשתתפות לוחמיה כבודדים במבצע "קדש". הפלוגה היתה מורכבת מכל שכבות האוכלוסיה וביניהם עולים מעשרות ארצות גלות.

ברשימותיו מתאר המחבר את חתירתו להביא את הפלוגה לרמת ביצוע גבוהה, ולשיתופה, מהר ככל האפשר, במבצעים מעבר לגבול. גיבוש חברתי, אחוות לוחמים, חוסן נפשי, גאוות יחידה ויחסי אנוש באים לידי ביטוי רב-עוצמה בתולדות הפלוגה.

הקורא יתמה על חופש הפעולה שניתן לפלוגה ועל אמצעים חינוכיים מסויימים, שאינם מקובלים היום בצה"ל - אך ספור הפלוגה מובא כפי שהתרחש, ללא יפוי ותוך דבקות בעובדות ובתהליכים אשר אפיינו אותה תקופה. צנחני פעולות התגמול מהווים עד היום דוגמא ומופת ללוחמי צה"ל. על אף עשרות השנים שחלפו, הספר הינו אקטואלי במידה רבה, ויש בו כדי לסייע בפתרון בעיות, שמפקדי שדה מתלבטים בהן שעה שהם באים להכשיר ולחנך לוחמים.

 

מתוך ביקורת על הספר שכתב גל פרל פינקל: "המתנדב, מרגע שחובש כומתה אדומה, מרגע שנועל נעלי צנחנים, מרגע שנושא בגאווה את כפני הצניחה על לוח לבו, אינו רשאי עוד לנהוג לי קנה המידה המצוי. קנה המידה שלו גבוה יותר ומשום שהחבורה שאליה הוא שייך מצומצמת, דרישותיה קפדניות מאוד. פגיעה בחוקי הצנחנים היא פגיעה בכל צנחן" (חוק הברזל של ההתנדבות, עמוד 38).

"פלוגה ד'", (הוצאת משרד הביטחון, 1977) מאת רא"ל מרדכי גור, בעברו הרמטכ"ל העשירי של צה"ל ושר בממשלת ישראל, מתאר את מסלול ההכשרה והפעילות המבצעית שחוו אנשי הפלוגה עליה פיקד, היא פלוגה ד' בגדוד הצנחנים 890, בעת תקופת פעולות התגמול ומבצע קדש. הספר נכתב ויצא לאור במהלך כהונת המחבר כרמטכ"ל, לא דבר פעוט בהינתן העומס שבתפקיד. נזכרים בו, בין היתר, כמעט כל מפקדי הצנחנים שנעשו לשמות מיתולוגיים כמעט בצה"ל ובהם מאיר הר-ציון, אפרים חירם, אריק שרון, צבי עופר, טוביה שפירא, לוי חופש, רפול, משה (סטמפל'ה) פלס ואהרן דוידי.

המחבר לחם במלחמת העצמאות כמפקד ג'יפ ב"יחידת פשיטה ממונעת, גדוד 9 פלמ"ח, במסגרת חטיבת הנגב" (עמוד 11). לאחר מכן שימש כמ"פ בנח"ל. לאור פעולות הפאדאיון בראשית שנות החמישים החליט גור "להתנדב כמ"פ לגדוד" (עמוד 14). גדוד הצנחנים 890 בפיקוד אריק שרון היה כדברי האלוף במיל' אורי שמחוני, אשר שירת בו כלוחם ומפקד באותה תקופה, "אחת ממכונות הלחימה הנחושות ורבות היכולת, בהתאם לזמן ולמצב, שידע צה"ל אי פעם." גור עצמו מתאר בספר כי שרון הבהיר לו ולשאר פקודיו כי הדגש באימונים ובהוויה הגדודית הוא על יכולת הביצוע והמשמעת המבצעית. לדבריו, "זכות הקיום בגדוד ניתנה למי שמסוגל לבצע" (עמוד 18). גור מתאר את תהליך אימון וחישול הפלוגה בסדרת אימונים מפרכת אשר כללה אימוני נחיתה מן הים, תרגילי צניחה, כיבוש יעדים מבוצרים פשיטות וניווטים.

גור עומד בספרו גם על חשיבות הספרות הצבאית היפה כמקור ידע למפקדים. בין היתר קראו המפקדים בפלוגה את הספר "זעקת הקרב" מאת ליאון יוריס, אודות לחימת גדוד נחתים אמריקני בקרבות בחזית האוקיאנוס השקט במלחמת העולם השנייה. "הדמות המרכזית בספר זה היא של מפקד המביא את חייליו כמעט לידי טירוף. האימונים המפרכים והיחס אל החיילים גובלים בהתאכזרות, המפקד רואה לנגד עיניו את המשימות הצפויות לגדוד. מנסיונו הוא יודע, שהמאמץ הנדרש מחייל המארינס מול האויב היפאני ובתנאים של זירת האוקיינוס השקט, הוא מעבר למה שמסוגל להעלות בדמיונו חייל, אשר לא טעם את טעמם של אלה. המפקד מבין שבתנאי לחימה קשים, לא היחס האנושי ולא ההבנה לבעיות הפרט יקבעו, אלא חישול הלוחם בגוף ובנפש. להערכתו, לעולם לא יהיו תנאי האימונים דומים בהפתעותיהם, בלחציהם ובקשייהם לתנאי הקרב. לכן אין גבול למה שיש לדרוש מהחייל: לשאת במאמץ, בכאב, בעלבון ובבלתי צפוי. ביסודו של דבר באה בכך לידי ביטוי דאגתו של המפקד לחייליו.
ואמנם, המערכה הראשונה שלתוכה הוטל הגדוד הוכיחה עד כמה צדק. אויב יפאני עיקש אכזר ותוקפן, נוסף על תנאי שטח ולחימה קשים ביותר, קידמו את הנחתים. וכאן הסתבר, כי האימונים, התנאים הקשים והיחס הקשוח אל החיילים הצדיקו את עצמם. בדיעבד הבינו זאת מפקדים וחיילים כאחד" (עמוד 33).

גור מתאר כיצד לאור הספר עמדו המפקדים בפלוגה בדילמה בסוגיה מהי דמות המפקד הנכונה להם. הם עליהם להיות מפקדים הדואגים לאנשיהם וחסים עליהם באימונים ובשגרת השירות הצבאי, או שמא עליהם להיות מפקדים קשוחים הרואים את המשימה והשלמתה לנגד עיניהם. לדבריו, המפקדים "בפלוגה שלנו, שראו את עיקר תפקידם בביצוע פעולות קרב, ביכרו להימנות עם הסוג ה'קשוח'" (עמוד 34).

הספרות הצבאית כך נראה, שמשה מקור השראה גם בתחום החינוך ומשמעת. דוגמה בולטת היא "מסדר פאנפילוב" בהשראת אירוע מן הספר "אנשי פאנפילוב" מאת אלכסנדר בק, אודות לחימה גדוד רגלים רוסי במערכה להגנת מוסקבה במלחמת העולם השנייה. לאחר שערקו שני חיילים מן הפלוגה כינס המ"פ, גור, את חייליו למסדר. "בהתאם לכללי הטקס, כפי שמתואר בספר, הסתדרו המחלקות, על מפקדיהן, לאור סימוני הלפידים. הרב סמל מסר לי את הפלוגה. פקדתי להביא את שני הבורחים. הם הוכנסו למרכז ה- "ח". הפלוגה ידעה, כי השניים ברחו, ולכן לא הארכתי בהקדמות. פתחתי את הספר והחילותי לקרוא בפני האנשים את הקטע על "מסדר פאנפילוב". את דברי המג"ד מומיש אולי, אל המ"מ הבורח השמעתי בהדגשה: "…ואני האמנתי לך. את החזקת בדרך. את חסמת אותה ולבבך נמס. ברחת. סבור אתה, שעזבת את הדרך? לא, את הסגרת את מוסקבה…"
סגרתי את הספר. נראה היה לי, שאין מה להסביר. הוספתי רק מספר מילים לקראת העתיד. את שלי סיימתי. הרב סמל העביר את הפלוגה לנוח וחזרה לדום, פנה אלי והצדיע. החזרתי הצדעה. פניתי לאוהלי. המחלקות פוזרו בשקט. החיילים חזרו לאוהליהם. השמיכות לא הספיקו להתקרר. הטקס היה קצר" (עמוד 37).

בפעולת עזה היא מבצע "חץ שחור, בשנת 1955, הוביל גור את אנשיו במטרה פגוע במחנה הצבאי המצרי שבתחנת הרכבת בעזה. "כל הכוח היה פרוס מאחורי. ללא שהיה ובקול רם קראתי לכוח: "אחרי!" – והחילותי לרוץ על פני המסילה. מלפנים הבחנו בסככות הגדולות.
"להתפרס! קדימה!" נשמעו הפקודות בתוך המחלקות.
"אש!" צעקתי בכל כוחי, "לפתוח באש!"
הסתכלתי מסביב. כל המחלקות היו בדרך אל היעדים. המניפה התפרסה, ולפי האש יכולתי להבחין במקומו של כל אחד מכוחות-המשנה.
לפתע הבחנתי בירי-מקלע, ממש אלינו. ראיתי את ההבהקים ושמעתי את משק הקליעים. "רימון!" קראתי, "לזרוק רימון!"
האנשים שעל-ידי השתהו במקצת. ישראל פרחי שלף רימון ורצה לזרוק, אך בהיותו חדש, חשב לעצמו: למה לי להידחק?
ביקשתי רימון אחד אלי. מאז ומתמיד הצטיינתי בזריקת אבנים ורימונים. שלפתי את הנצרה ומטווח של עשרות מטרים השלכתי את הרימון בתנופה והמשכנו לרוץ. הרימון התפוצץ והמקלע חדל לפעול.
ההסתערות התפתחה בכל עוצמתה.
מחלקה 11 פעלה מול האוהלים המערביים. לוי המ"מ הורה לפתוח במטח רימונים מלווה באש מהעוזים. הרימונים התפוצצו בין האוהלים וגרמו מייד לבערה. מטחי העוזים טיאטאו את האוהלים מבחוץ ולא איפשרו לשום חייל מצרי לצאת. ואמנם, בטרם הספיקו אנשי המחלקה המסתערת ביניהם. אוהל אחד החל לבעור. המסתערים נכנסו לאוהלים ופגעו בחיילי האויב, אשר התחבאו בהם. ארבעה מהם נהרגו באוהל אחד, שלושה באוהל שני. מאוהל אחורי הצליחו כמה חיילים מצרים לברוח אל עבר הבתים, דרומה. החוליה של מיקי ירתה אחריהם. מיקי נכנס לאוהל הבוער ומצא מספר מצרים שרועים הרוגים. משימת-הכוח הושלמה. לפי פקודה תפסו הכוחות עמדות-אש לאורך משולש המסילה וממערב לה, אל עבר העיר." (עמודים 138-139).

עוד מתוארות בספר פעולת התגמול בחאן-יונס (1955) בה נפצעו גור ומפקד המחלקה משה (סטמפל'ה) פלס וזכו לציון לשבח מטעם הרמטכ"ל משה דיין (שהומר אחר כך לעיטור העוז)פעולת כנרת, מבצע לולב ומבצע קדש. חגי ארליכמן, מפקד מחלקה 10 בפלוגה אמר אודות השירות בצנחנים ובפלוגה כי "אם לומר בקצרה, הרי שלמדתי בפלוגה ד', כי על-מנת להיות חייל טוב, אין נחוצות סגולות מיוחדות; בכל אופן לא יותר מאשר כנות, רעות ועזרה הדדית; כושר גופני, הרבה אימון, משעת ואפשר לומר שהניסיון לא מזיק! – זאת הראו חיילי פלוגה ד' בפעולות הקרב שבהן שהיתי במחיצתם" (עמוד 248). אכן דברים כהווייתם שכוחם יפה גם כיום. קראתי את הספר כחייל בצנחנים ולמדתי ממנו לא מעט כיצד קבעו הצנחנים לא מעט מנורמות הלחימה של צה"ל המקובלות כיום. כמפקד, הקפדתי ללמד את חיילי אודות אירועים אלו (ערכים מקנים בצבא "דרך הרגלים", אבל ידע כללי ומורשת חשובים גם הם). שפתו של גור בהירה ופשוטה והוא אינו מייפה את הדברים אלא מספרם כהווייתם. הספר, הניתן בצה"ל כשי לבוגרי קורסי פיקוד בחיל הרגלים, ובהם קורס קצינים וקורס מפקדי כיתות, וללוחמי ומפקדי יחידות מובחרות, מומלץ לקציני צה"ל, חובבי מורשת קרב והיסטוריה צבאית וגם לבני הנוער הרוצים להרחיב ידע. מומלץ בחום!!!