ספר : קרב אל על

סא"ל (מיל') עדו הכט, 06.10.1973

"כל מפקד אשר יטען שהוא עסוק מכדי לקרוא, ימלא שקים בגופות חייליו" (גנרל ג'ים מאטיס)

"קרבות בכף היד" הוא מיזם משותף למחלקת מת"ת בזרוע היבשה ולמכללה לפיקוד הטקטי שבמכללות הצבאיות. בבסיס המיזם קיימת ההבנה כי לימוד לקחים מקרבות קלסיים והטמעתם הם חלק מהותי מאמנות המלחמה
קרב אל על - 6 באוקטובר 1973

קרב אל על - 6 באוקטובר 1973

ב־6 באוקטובר 1973 בשעה 14:00, במתקפה מתואמת של צבאות סוריה ומצרים על ישראל, פרצה מלחמת יום הכיפורים.1 המודיעין הישראלי איחר במתן התרעה ולכן צה"ל נתפס כשרק חלק מכוחותיו הסדירים פרוסים בחזיתות וגיוס המילואים החל רק 4 שעות לפני תחילת המתקפה הערבית. עקב כך, בתחילת המלחמה עמדו יחסי הכוחות בחזית הסורית על 3 אוגדות סוריות מתוגברות בחזית ו־2 אוגדות בעתודה מול בערך שני שליש אוגדה ישראלית.2

הסורים תכננו לכבוש את כל רמת הגולן בתוך 18 שעות, באמצעות שימוש בשלוש אוגדות שתוקפות במקביל. המאמץ הדרומי ביותר כלל 3 חטיבות מאוגדה 5: חטיבה 61 תבקיע את מערך ההגנה הישראלי, חטיבה 132 תנצל הצלחה דרומה דרך פקק אל־על, מעבר הכרחי, שרוחבו כ-2 קילומטרים בין הערוצים הבלתי-עבירים של נחל רוקאד ונחל אל-על, לכבוש את המורדות הדרומיים של רמת הגולן וחטיבה 47 תנצל הצלחה דרום מערבה לעבר הכנרת דרך גמלא. הקרב על פקק אל־על הציב רסיסים של כוחות ישראלים סדירים ומילואים, מול חטיבה ממוכנת 132 הסורית.

הצבאות היריבים

הכוח הישראלי. כלל כוחות נפרדים שלא היו מאוגדים תחת מפקדה אחת. יתר על כן, כוחות אלה לא הגיעו לשדה הקרב ביחד, כך שבפועל בכל רגע נתון גודל הכוח שנלחם בסורים היה קטן יותר מסך הכוחות הרשומים מטה:

* כוח תצפית של גדוד צנחנים 50.

* מפקדת גדוד צנחנים 50, שהיה כפוף לחטיבה מרחבית 820 ולרשותו בגזרה מחלקת רגלים.

* חלק מפלוגת טנקים ד' מגדוד 82 של חטיבה 7, נוסף על הסמג"ד עם הטנק שלו.

* 2 פלוגות טנקים מגדוד מילואים 278 של חטיבת מילואים 179, נוסף על המג"ד עם הטנק שלו.

הכוח הסורי. חטיבה ממוכנת 132 שכללה את הכוחות הבאים:

* גדוד טנקים.

* 3 גדודי רגלים משוריינים.

* כוח ארטילרי בסדר כוח לא ברור – ככל הנראה לפחות 3 גדודי תותחים, יתכן שיותר.

לטנקים הסוריים היה יתרון קל בלחימה בלילה עקב היותם מצוידים בזרקורים של אור תת־אדום, כאשר לטנקים הישראליים לא היו אמצעי ראיית לילה בכלל. לטנקי השוט הישראליים היה יתרון קל בשעות היום, עקב עוצמתו העדיפה של התותח שלהם.

היתרון הישראלי העיקרי לא היה באמצעי הלחימה, אלא במיומנותם המקצועית העדיפה של המפקדים והצוותים. זאת למרות שחלק מהצוותים הללו (פלוגה ד') היו למעשה עדיין בהכשרה וסיימו בוחן צוות רק כמה ימים לפני המלחמה.

 

6 באוקטובר, 17:30-14:00

המוצב הישראלי על תל סאקי לא נבנה כמוצב הגנה, אלא רק כעמדת תצפית עם ארבעה מקלטים מבטון כדי להעניק מחסה לחיילים בעת שהתל הופגז בתותחים. המוצב נבנה על ראש התל, בהפרש גובה של 20-10 מטרים בלבד מעל המישור שסביבו, ו־5-3 קילומטרים ממערב לערוץ הרוקאד הבלתי עביר. מי שעמד על התל יכול היה לצפות צפון־מזרחה אל המישור בצד הסורי של הגבול ולראות את עורף המערך הסורי, כולל עמדות התותחים שלו. המוצב לא אויש בקביעות, וכאשר נדרשה הכוונת אש על עמדות התותחים הסוריות - היו שולחים חוליית תצפית עם משקפות חזקות לבצע משימה זו.

כשהחלה ההתקפה הסורית בשעה 13:50 היה על תל סאקי כוח תצפית שמנה 6 חיילים בלבד, כולל מפקד הכוח, סגן מנחם אנסבכר. לרשותם3 היו נגמ"ש בט"ר־152 החמוש במקלע 0.5 ובמקלע 0.3; נשקם האישי ומקלע קל FN; מרגמה 52 מילימטרים ובזוקה. במשך שעות אחר הצהריים של 6 באוקטובר צפו אנסבכר ואנשיו לעבר עומק השטח הסורי, ודיווחו מטרות לירי ארטילרי ישראלי. מעת לעת, כשהופגז התל על־ידי הסורים, נכנסו אנשי הכוח לתוך המקלטים. כשתמה ההפגזה - יצאו והמשיכו לצפות ולדווח. לאחר רדת החשכה בשעה 17:30 יכלו עדיין לראות רשפים מרחוק, אבל לא לספק את הנתונים הדרושים לתותחנים.

בחסות ההפגזה הכבדה שירתה הארטילריה הסורית על מוצבי הרגלים ועל רמפות הטנקים הישראליים ששלטו על גזרת ההתקפה שלה, אמורה הייתה חטיבה 61 הסורית לפרוץ את המכשול הישראלי (שדה מוקשים ותעלת נ"ט) ואז לכבוש מובלעת עד לעומק של 8-5 קילומטרים בתוך השטח הישראלי. מהלך זה אמור היה להסתיים עד לשעה 17:00, ואז הייתה אמורה חטיבה ממוכנת 132 לעבור דרך הפרצות ולפנות דרומה למשימתה - כיבוש הקצה הדרומי של רמת הגולן עד לשטחים השולטים על דרום הכנרת. ואולם, אף כי הפלסים הסורים הצליחו לייצר פרצות, כל ניסיון להעביר דרכם טנקים נהדף באש טנקים ישראליים. 

6 באוקטובר, 17:30 - 7 באוקטובר, 00:30

ב־18:30, כשעה לאחר רדת החושך, ניצל גדוד הטנקים של חטיבה 61 את העלטה והתקדם עד לכביש 98. מאמצי הטנקים הישראלים לבלום אותו נכשלו, עקב העדר אמצעי ראיית לילה ומחסור בתחמושת. עם פרוץ המלחמה חנה גדוד 82 של חטיבה 7 ליד נפח. במהלך שעות אחר הצהריים הוכפף לחטיבה 188, ונשלח לתגבר את מאמציה להגן בדרום רמת הגולן. בערך ב־19:30 הורה מח"ט 188 לפלוגה ד' להתקדם לעבר אזור הפריצה של חטיבה 61, כדי לסייע בבלימת ההתקפה המחודשת שם. מחלקה אחת נשלחה למשימה אחרת וסמג"ד 82, דני פסח, הצטרף למפקד הפלוגה, כך שהכוח שהוביל מפקד הפלוגה, דני לוין, למשימה מנה 8 טנקים. גם הסמג"ד וגם מ"פ ד' ביצעו את רוב שירותם הצבאי בנגב ובסיני, ולא הכירו את רמת הגולן. לכן, בהובילו את הפלוגה בחושך בשטח לחלוטין לא מוכר לו, העדיף סרן לוין לנוע בסמוך לכביש ולדרכי העפר הבולטות. הפלוגה נעה באיטיות בשטח סמוך לכביש 98 וממערב לו בשני טורים המצויים קרוב מספיק לראות זה את זה בחשכה, ובמרווחים של כ־100 מטרים בין כל טנק.

בערך ב־20:30 נתקלה פלוגה ד' בכוח הקדמי של חטיבה 61 הסורית. בחילופי אש תוך כדי תנועה בטווחים של עשרות מטרים בלבד הושמדו שלושה טנקים ישראלים, אחד הצליח להיחלץ לאחור וארבעה, בהם הטנקים של המ"פ והסמג"ד, הצליחו להיחלץ קדימה כשאחד מהם פגוע. הסורים איבדו שישה טנקים. לוין החליט להמשיך דרומה, ובאזור השעה 20:45 הגיעו ארבעת הטנקים לתל סאקי וחברו לכוח התצפית של גדוד 50. יחד נערכו להגן כלפי צפון, ודיווחו למפקדים השונים במרחב את מה שקרה. בשעה כלשהי בין 23:00-22:00 החלה חטיבה 132 הסורית לחצות את המכשול הישראלי, כלומר באיחור של כ־5 עד 5.5 שעות ביחס למתוכנן. התנועה של 40 טנקים ויותר מ־100 נגמ"שים דרך 5-4 פרצות נמשכה שעתיים, מכיוון שנדרשה נהיגה זהירה שלא לסטות מהנתיבים הצרים דרך שדה המוקשים, או לגרום לקריסת הגשרים על תעלת הנ"ט. פלוגת החוד של החטיבה - פלוגת רגלים רכובה על נגמ"שים מסוג בט"ר 152 - חצתה ראשונה, נעה מערבה לכביש 98, פנתה דרומה על הכביש ועצרה כעבור מרחק קצר, כשהיא עומדת בטור לצד הכביש.

ב־23:20 דיווח מפקד מוצב 116 הישראלי למפקד גדוד 50 על תנועת כוח סורי גדול מצפון לו (הוא לא ידע לזהות שמדובר בחטיבה 132). ב־23:45 הורה מג"ד 50 ללוין לנסוע צפונה כדי לאתר את הכוח הסורי. לוין נסע צפונה על כביש 98 כשאיתו טנק נוסף. במהלך תנועתם צפונה הם חלפו ליד פלוגת החוד של חטיבה 132 שעמדה בשולי הכביש, ומשום שגם גדוד 50 הישראלי השתמש בנגמ"שים מסוג בט"ר 152 לא הבין לוין שהוא נוסע ליד כוח סורי וחלף בצמוד אליהם. הסורים התעשתו ראשונים - ופתחו בירי נק"ל לעבר הטנקים הישראלים. מפקד הטנק השני נפצע, ושני הטנקים נחלצו קדימה ויצאו מטווח האש. לוין דיווח על ההיתקלות למג"ד 50, שהורה לו לחזור ולהשמיד את הכוח הסורי. ואולם, עד שלוין והטנק השני הסתובבו וחזרו לנקודת ההיתקלות - הכוח הסורי כבר לא היה שם. לוין ניחש שהם נסעו דרומה לעבר תל סאקי, ונסע בעקבותיהם באיטיות - כדי לא ליפול למארב.

השמדת פלוגת החוד של חטיבה ממוכנת 132 הסורית

ב־7 באוקטובר בשעה 00:15 התקרבה פלוגת החוד של חטיבה 132 לתל סאקי. אנסבכר, לוין ופסח תיאמו ביניהם בקשר: אנשיו של אנסבכר ירו פצצות תאורה ממרגמתם, הטנק של פסח, שהיה בעמדה על תל סאקי, והטנק של לוין, שעצר כמה מאות מטרים מאחורי הסורים על הכביש, ירו לעבר הנגמ"שים הסורים והשמידו את רובם תוך דקות ספורות. החיילים הסורים ששרדו קפצו מהנגמ"שים והחלו לירות ברובים, במקלעים ובמטולי רקטות נ"ט מסוג אר־פי־ג'י 7 לעבר הישראלים. לוין והטנק שאיתו נסעו דרך הסורים, תוך כדי ירי במקלעים, דריסת אנשים וניגוח הנגמ"שים, כדי לדחוף אותם מהכביש ולפנות לעצמם דרך לתל. שני הטנקים עלו לתל ועצרו.

בינתיים המשיך נגמ"ש סורי אחד בדרכו דרומה, 3 קילומטרים על כביש 98 עד לכניסה לקיבוץ רמת מגשימים. שם נפגע מרקטת בזוקה של מארב רגלים שהציב מג"ד 50, סטה מן הכביש ונפל לתוך תעלת ניקוז. בהדרגה דעך הירי ליד תל סאקי. המ"פ הסורי ניסה לאסוף את פלוגתו שהתפזרה לכל עבר, בירר כמה שרדו ודיווח את מצבו למח"ט 132. בינתיים, שלושה הטנקים הישראלים שנותרו מהכוח של חטיבה 188 ליד מוצב 116, שהיו ריקים מתחמושת, קיבלו פקודה לסגת לתל סאקי. הם נסעו בין הכוחות הסורים והגיעו לתל. למרגלותיו סטה אחד מן הדרך, התרסק על ערימת סלעים והושבת. הצוות ירד ועלה ברגל לתל.

7 באוקטובר, 05:30-00:30

על התל היו כעת ארבעה טנקים כשירים, ושלושה ללא יכולת לירות. לוין העביר תחמושת בין הטנקים וארגן מחדש את הצוותים, ויחד עם פסח ואנסבכר התארגן לקרב הגנה נגד כל כוח סורי שיבוא מצפון. לא עלה בדעתם לסגת - עליהם לנסות לחסום את התנועה הסורית דרומה, כי מאחוריהם אין עוד כוחות ישראלים. באותה עת, מח"ט 132 הסורי ומטהו, לאחר ששמעו את ירי הטנקים הישראלים וראו את המדורות של נגמ"שי פלוגת החוד מדרום להם על ציר התנועה המתוכנן של החטיבה, ובנסותם לעכל את הדיווחים החלקיים והמאוחרים של פלוגת החוד המרוסקת, העריכו שהכוח הישראלי סביב תל סאקי חזק יותר ממה שהיה באמת. מבחינת השטח, היה התל נקודת שיא ברכס נמוך שנמשך ממנו מערבה, וקו עמדות טבעי טוב לטנקים הישראליים. על כן תכננו הסורים התקפה סדורה חטיבתית על מה שהם סברו שהוא קו הגנה ישראלי, מבוסס על טנקים, שמרכז הכובד שלו הוא תל סאקי. בינתיים השלימו שאר יחידות החטיבה בהדרגה את חציית המכשול הישראלי, והתכנסו בשטח כינוס ליד כביש 98 כשפניהם לדרום.

מהשעה 03:20 הנחיתו 72-54 תותחים ומרגמות שסייעו לחטיבה הפגזה על המרחב, כאשר מוקד ההפגזה היה התל. בחיפוי ההפגזה פרסו הסורים שני גדודי רגלים, כל אחד מתוגבר בפלוגת טנקים, כדרג התקפה ראשון, והתקדמו לעבר התל. ב־04:15 דעכה ההפגזה הארטילרית והוחלפה בירי הטנקים הסורים לעבר התל ונקודות חשודות. כוח רגלי סורי הגיע עד כמה מאות מטרים מהתל. ארבעה הטנקים הישראלים הכשירים שחנו על התל, אחד מהם תחת פיקודו של פסח, ירדו למישור ונפרסו בהתאם. הם דוממו מנועים וניסו לשמוע ולראות את הסורים המתקרבים. לוין בטנק חמישי, שתותחו הושבת, נותר על התל. במהרה התפתח קרב בין הטנקים הישראליים ובין הכוחות הרגליים הקרובים לתל, כאשר טנקים סוריים יורים לעבר הישראליים מצפון. תוך דקות ספורות נתקעו שלושה מהטנקים הישראליים ללא יכולת תנועה, והרביעי איבד את יכולת הירי בתותחו. פסח עלה לאחרון, ונסע איתו למפקדת גדוד 50 ברמת מגשימים כדי לדווח על המתרחש למג"ד, לארגן תגבור ולהביא תחמושת לטנקים.4 שניים מהטנקים התקועים המשיכו לירות עד שאזלה להם התחמושת. לוין החליט לרדת גם כן למישור, אך הדרך הרשמית הייתה במדרון הצפוני, מדרון קדמי ביחס לסורים. הוא ניסה לרדת במדרון האחורי, הדרומי, אלא ששם נפל הטנק במדרגת סלע ונתקע.

בערך ב־04:45 הסתערו הרגלים הסורים במעלה התל, אך נהדפו על־ידי ירי מן הטנקים התקועים, יחד עם כמה חיילים בראש התל שירו לעברם במקלעים ובנשקם האישי. לאחר עוד שתי הסתערויות כושלות נוספות הפסיקו הסורים לנסות. באותה שעה, לאחר שניסה כמה פעמים, הצליח מ"מ הרגלים ברמת מגשימים לשכנע את מג"ד 50 לאשר לו לנסוע עם שני נגמ"שים לתל סאקי, כדי לחלץ משם את האנשים הלכודים על התל. הנגמ"שים, מסוג בט"ר 152, הגיעו לקרבת התל ב־05:15, יחד עם קרני האור הראשונים ממזרח, והסתערו תוך ירי מקלעים לכל עבר דרך הרגלים הסורים המכתרים את התל. הסתערות־פתע זו הפתיעה את הסורים (ככל הנראה משום שהישראלים רכבו על אותו סוג נגמ"ש שבו השתמשו הסורים עצמם), אולם לאחר כמה דקות הם התעשתו והשיבו אש. שני הנגמ"שים הישראליים הושמדו, ורוב נוסעיהם נפגעו. רק קומץ הצליח לרדת מהנגמ"שים, לחמוק מהסורים ולסגת מערבה.

7 באוקטובר 09:00-05:30

ב־05:30 בערך שלח מג"ד 50 הישראלי נגמ"ש בט"ר 152 נוסף לברר מה קרה לשני קודמיו, אולם לאחר קרב קצר עם הסורים הושמד אף הוא. בינתיים הסיק מח"ט 132 הסורי שהכוח שמולו קטן מאוד, ובמקום להילחם בו - עליו לעקוף אותו. ב־05:45 עקפה פלוגת טנקים סורית את התל על הכביש, ונסעה דרומה לעבר רמת מגשימים. בטנקים הישראליים שעמדו במישור ממערב לכביש אזלה התחמושת, הצוותים דוממו אותם והתחבאו. הטנקיסטים הסורים הסיקו שהטנקים נטושים או שצוותיהם נהרגו והתעלמו מהם. גדוד אחד הושאר לכבוש את התל, וכל שאר החטיבה נסעה לעבר רמת מגשימים.5

הטנקים הסוריים הראשונים הגיעו לרמת מגשימים בערך ב־06:15 ועצרו, בערך 8 קילומטרים מצפון פקק אל־על. לאחר שהדפו כמה הסתערויות אזלה התחמושת לישראלים הנצורים על התל, ובשעה 09:00 הצליחו הסורים לכבוש אותו. החיילים הישראלים הסתתרו במקלטים, והסורים לא נכנסו לשם אלא הסתפקו בזריקת רימונים וירי צרורות דרך הדלתות. מפקדת גדוד 50 שכנה ליד פקק אל־על. מג"ד 50 שלח את כל חיילי המפקדה שיירדו מרמת הגולן, ועם כוח קטן ושתי בזוקות נערך במארב ליד כביש 98 במקום שבו הוא עובר דרך הפקק.

גיוס המילואים: 6 באוקטובר, 10:00 – 7 באוקטובר, 09:00

ב־6 באוקטובר לקראת הצהריים ניתנה הפקודה לגייס את המילואים. בשעות הערב הוחלט שלא להמתין להגעת כל האנשים, וכל מי שהגיע - לשבצו לפי המקצועות בטנקים. כל שניים או שלושה טנקים מוכנים קיבלו הוראה לנסוע לרמת הגולן, לתפוס ולהגן על סדרת המעברים ההכרחיים שעל קצה הרמה לפני שהיא יורדת לעמק הירדן. ראשוני המילואים הגיעו לרמת הגולן סביב השעה 23:00. לאחר שנתפסו כל המעברים ההכרחיים במרכז הרמה הוחלט להמתין לריכוזי כוח גדולים יותר, לפני שיישלחו כוחות נוספים. גדוד מילואים 278 של חטיבה 179, בפיקוד יוסי עמיר, יצא לדרך מוקדם בבוקר. משימתו הייתה לעלות למרכז רמת הגולן דרך גשר אריק והכביש לחושניה. בעודו בדרך קיבל שינוי משימה - פלוגה אחת תיסע לתפוס את פקק גמלא (מעבר הכרחי צר לפני הירידה דרך מושב מעלה גמלא לכנרת), ושאר הגדוד ייסע לתפוס את פקק אל־על.

7 באוקטובר, 9:00 - 8 באוקטובר, 7:00

בערך ב־10:00 הגיעו ראשוני הטנקים של גדוד עמיר לפקק אל־על, נפרסו לרוחבה בקו של עמדות לחימה טבעיות והחלו לירות לעבר הטנקים והנגמ"שים הסוריים שנעו לעברם מרמת מגשימים. הסורים עצרו וביצעו נוהל קרב חפוז להתקפה, שהחלה בהפגזה מכינה בערך בשעה 11:00. ההפגזה עצמה לא הספיקה כדי לדכא את ירי הטנקים הישראליים, שתמרנו בין עמדות ומצאו פרצות בין ענני האבק שהרימה ההפגזה כדי לירות בטנקים הסוריים שניסו להתקדם בחסותה. לאחר שמספר טנקים נפגעו - נסוגו הסורים. ההפגזה חודשה ואז ניסו בשנית. ואולם כל התקפה סורית הסתיימה באותה דרך.

בערך בשעה 14:00 הגיע לאל־על גדוד טנקים מילואים ישראלי נוסף, גדוד 377 בפיקוד בן-ציון פדן, מצויד בטנקי שרמן משופרים מחטיבה ממוכנת 9. כתוצאה מכך הועבר הגדוד של עמיר תחת פיקוד חטיבה 9. שני גדודי הטנקים נערכו בקו, זה בצד זה, ותקפו־נגד לעבר רמת מגשימים (מרחק של כ־8 קילומטרים). עד רדת בחושך בערך ב־17:30 הצליחו להתקדם כ־3 קילומטרים מול ההגנה החפוזה הסורית שכללה טנקים, חוליות טילים נ"ט ורגלים. משעה 10:00 עד לשעה 17:30 הושמדו כ־20 טנקים סוריים, ורק טנק ישראלי אחד מגדוד עמיר.

סיכום ולקחים

בבוקר 8 באוקטובר החלה התקפת הנגד העיקרית של פיקוד צפון על הכוחות הסוריים שחדרו לתוך רמת הגולן. אוגדת מילואים 210 תקפה ממרכז רמת הגולן דרומה, ואוגדת מילואים 146 תקפה מדרום רמת הגולן צפונה, דרך פקק אל־על ופקק גמלא. בהדרגה, עד לצהרי 10 באוקטובר, נדחקו הכוחות הסוריים לאחור והחוצה מרמת הגולן. בשעות אחר הצהריים המוקדמות של 8 באוקטובר חולצו החיילים הישראלים שנלכדו בתל סאקי. מבחינת חטיבה ממוכנת 132 הסורית הלחימה בדרום רמת הגולן אמורה הייתה להיות שילוב של קרב התקדמות וקרבות התקפה חפוזה נגד שרידי כוחות ישראליים, לאחר שחטיבת רגלים 61 הבקיעה עבורה את מערך ההגנה הישראלי הצמוד לגבול. החטיבה הייתה במרוץ נגד גיוס כוחות המילואים של צה"ל - מי יגיע ראשון למעברים ההכרחיים הצרים שבקצה הדרום־מערבי והדרומי של רמת הגולן. אם יגיעו המילואים הישראליים קודם - יוכלו כוחות קטנים לחסום את הדרך לכוחות הסורים; אם יגיעו הכוחות הסוריים קודם - יוכלו לגלוש במדרון לעמק הירדן והכנרת ולהיערך בהגנה חפוזה חזקה, הנשענת על המדרון המערבי התלול של רמת הגולן מול התקפת־נגד ישראלית. בפועל הצליחה חטיבה 61 רק באופן חלקי במשימתה, וגם זאת באיחור רב. במקום שחטיבה 132 תתחיל לעבור את הגבול בשעה 17:00 היא איבדה יותר מ-5 שעות. עם זאת, היא עדיין הייתה מסוגלת לנצח במרוץ אלמלא הדבקות במטרה, היוזמה וההתקפיות שאפיינו את לחימת רסיסי הכוחות הישראליים שהתקבצו להגנה חפוזה, קשיחה (אי נכונות לוותר על שטח) ותוקפנית סביב תל סאקי.

התוקפנות של ההגנה הישראלית ליד תל סאקי - התנועה צפונה של שני טנקים שנתקלו בפלוגת החוד של חטיבה ממוכנת 132, וההחלטה להשמיד פלוגה זו בקרב המתואם למרגלות תל סאקי - יצרו אצל מח"ט 132 מצג שווא שהכוח הישראלי חזק בהרבה ממה שהיה באמת. 4 טנקים, מרגמה ומקלע כבד גרמו לחטיבה שלמה לעצור ולבצע נוהל קרב מלא להתקפה סדורה חזיתית על "מערך ההגנה" הישראלי ליד תל סאקי. תגובת הכוח הישראלי הזעיר מול ההתקפה החטיבתית הזו הייתה תוקפנית גם היא - התקפת־נגד מקבילה של הטנקים. ההתקפה אמנם הסתיימה באובדן כל הטנקים, אך גבתה מחטיבה 132 זמן רב נוסף עד שהמח"ט הסורי הבין את ממדיו האמיתיים של הכוח מולו. כמו כן סייעה לישראלים הימנעותו של מפקד חטיבה 132 מלבצע איגוף עמוק דרך השטח הפתוח ממערב לכביש 98. איננו יודעים מדוע לא עשה זאת. או שדבק בתוכנית יתר על המידה, או שחשש שממערב מצוי כוח ישראלי נוסף ולכן עדיף לו להבקיע את מערך ההגנה שמולו. ייתכן וחשש מהקושי של אנשיו לנווט בלילה דרך השטח בלי עזרת הכביש שיהווה תוואי ברור לכוון הנסיעה.6

כך או כך, הסורים תכננו להגיע לעמק הירדן בשעה 08:00, ובפועל בשעה זו טרם הגיעו לפקק אל־על. בשעה 10:00, כשראשוני הטנקים הסורים התקרבו לפקק אל־על, הם מצאו שם כוח מילואים שהגיע לפניהם ונפרס בהגנה חפוזה. על אף יתרונם המספרי של הסורים והיתרון שלהם בצוות קרב רב־חילי (טנקים, רגלים וארטילריה) - ניצול נכון של השטח על־ידי גדוד הטנקים המילואים הישראלי, היערכותו במעבר הכרחי שלא ניתן לאיגוף, שימוש טוב בעמדות טבעיות למחסה לטנקים והחלפה תכופה של עמדות כדי לחמוק מירי סורי ולמצוא פרצות בהפגזה הסורית שניסתה לחפות על הטנקים הסורים המסתערים, בלמה באופן סופי את חטיבה 132 הסורית. אמנם הדבר לא נעשה בתכנון מסודר אלא ביוזמת מפקדים זוטרים שהבינו את המצב ודבקו במטרה, אולם בקרב זה מרחב תל סאקי והכוח הישראלי שנערך עליו וסביבו שימשו מערך אבטחה ליעד העיקרי - פקק אל־על - שהיה מערך ההחזקה הלא מאויש, ואשר מערך האבטחה צריך היה להרוויח זמן כדי שהכוחות הממהרים אל מערך ההחזקה יספיקו להגיע לפני שיגיעו אליו כוחות האויב התוקפים.

מנקודת המבט של הסורים, גם בהינתן שתמונת המצב שעמדה לעיני מח"ט 132 הגזימה באויב שמולו, נראה שתוקפנות רבה יותר בניסיון להביא תמונה מדויקת של "מערך ההגנה" כביכול הישראלי היה מאפשר לו לגלות מהר יותר את החולשה ולחדש את ההתקדמות. התורה הסובייטית שלפיה הוכשר הצבא הסורי, גורסת שבהיתקלות מן הסוג שהתרחש בקרב זה, על המח"ט ליזום באופן מידי מהלך משולב - גדוד שיעבור להתקפת־רתק חזיתית על כוח האויב שנתקלו בו, כאשר יתר החטיבה תישלח בתנועת איגוף רחבה סביב אזור ההיתקלות. אילו נהג כך מח"ט 132 היה מגלה מהר יותר את חולשת הכוח הישראלי, ואולי היה עומד בזמנים שקבעו לו בתוכנית המקורית למרות העיכוב שנבע מכישלון ההתקפה הראשונה של חטיבה 61. אילו היו בידי מח"ט 132 הסורית כטמ"מים (כלי טיס מופעלים מרחוק) כפי שקיימים היום, סביר שהיה מתעכב פחות בהתקפה על הכוח הישראלי בתל סאקי, שכן הם היו מאפשרים לו לסייר את השטח שממערב לתל ולגלות במהרה שאין כוחות נוספים. זה לא היה חוסך את כל העיכוב, אבל היה מצמצם אותו.

מנגד, אילו היו לטנקים הישראלים אמצעי ראיית לילה מתקדמים כפי שקיימים כיום, יעילותם הקרבית בשעות הלילה הייתה משופרת לאין ערוך והיו נגרמים הרבה יותר נפגעים לכוחות הסוריים. זה לא היה מבטל את כל המגבלות שהיו לישראלים, כמו למשל את אי זיהוי פלוגת החוד הסורית כסורית עקב היותה רכובה על נגמ"שים זהים לאלה שבידי הרגלים הישראלים בגזרה, אבל היה מאפשר לטנקים הישראליים לגלות את הכוחות הסוריים מטווחים רחוקים יותר ולפגוע בהם. לכן גם אם הסורים היו מגלים את האפשרות לאגף את הכוח בתל סאקי, הטנקיסטים הישראלים היו מסוגלים לגבות מחיר מהכוח המאגף ולעכב אותו במידה מסוימת - אם כי כנראה פחות מן העיכוב שגרמו בפועל. טכנולוגיות חדשות עשויות לשפר ביצועים מסוימים אבל הן אינן פותרות את כל הבעיות, ולעתים מה שנוצר הוא איזון חדש שמניב בסופו של דבר ביצועים יחסיים דומים.

הערות

  • אלחנן אורן, תולדות מלחמת יום הכיפורים, מחלקת היסטוריה, צה"ל, 2013; אילן סהר, עד קצה היכולת – חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים, מודן ומערכות, 2013; אבירם ברקאי, על בלימה – סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום כיפור, ספרית מעריב, 2009. משה גבעתי, בודדים על התל – קרב תל א-סקי במלחמת יום הכיפורים, הוצאת רעות, 2009; דני אשר (עורך), הסורים על הגדרות – פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, מערכות, 2008; מירון צור ויעקב אלבוים, שריון ולב, אגודת חטיבת האגרוף, 1977; יהודה ואלך, אריה יצחקי ומשה ליסק (עורכים), אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל - עשור שלישי, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1983.

  • בפועל מפקדת האוגדה טרם גויסה ולכן שלוש המפקדות החטיבתיות היו כפופות ישירות למפקדת הפיקוד.

  • נגמ"ש מתוצרת רוסיה שנלקח שלל במלחמת ששת הימים.

  • פסח עצר במפקדת גדוד 50 ודיווח למפקד הגדוד. לא היתה תחמושת טנקים באזור ולכן פסח ירד עם הטנק שלו לכנרת, פנה צפונה ועלה שוב לגולן במרכזה והגיע לנאפח. שם תחמש ותדלק, קיבל תחת פיקודו מספר טנקים ונשלח דרומה לתקוף-נגד את הסורים התוקפים לעבר נאפח. בקרב זה, בערך 20 קילומטרים מצפון לתל סאקי, הוא נהרג בערך בשעה 11:00 ב־7 באוקטובר.

  • ב־06:00 הצטרפו לקרב מטוסים ישראליים ברחבי דרום רמת הגולן. הם תקפו מגוון מטרות, אולם לא ברור אם גם חטיבה 132 הותקפה.

  • ידוע על מספר כוחות סורים שתעו בתנועתם במהלך הלילה, כך שחשש זה לא היה בלתי מבוסס.