"ארבעה צוותי־קרב של דיביזית פרשי־האויר הראשונה" – כתב בשעתו השבועון "טיים" – "השתלטו על הגדה הויאט-נאמית של נהר טון לא סאן, המהוה את הגבול עם קמבודיה. הדיביזיה הנחיתתה אנשיה במסוקים. במקומות מספר היתה צמחיית הג'ונגל כה צפופה וגבוההף עד שהחיילים נאלצו לקפוץ מגובה 3 – 4 מטרים אל הקרקע הרוחשת נחשים. לויט־קולונל קאנאת מארטל עבר במסוקו לאורך הנהר, ובאמצעו, כשהוא מקווה למשוך אש מן האויב... עתה, כשהכוחות האמריקנים חדרו אל תוך השטח, היו קיימים כל הסיכויים לכך שהאש אמנם תיפתח עד מהרה". ואכן, אש למכביר נפתח עליהם.
אותו קולונל מארטל, מפקד אחד הגדודים שביצעו את הנחיתה ההיסטוריה, מתאר בספר זה את מעלליהם של אנשיו האמיצים, חיילי גדוד "המוסטנג הקופץ".
זהו רישום יום-יומי של פעולותיהם שנרשם על־ידי האיש אשר הטיב להכירם.
ב-1 ביולי 1965 הוקמה דיביזיית פרשי־האויר הראשונה, כדי ליישם טכניקות וטקטיקות חדשות, אשר עמדו להקנות מקסימום של תכליתיות קרבית וגמישות. קול' מארטל מתאר בחיוניות רבה את בניית גדודו "המוסטנג הקופץ", את האימון המפרך שח הקינים והחיילים, ולבסוף, אץ מסע־הים הארוך – באוקינוס-השקט עד לויאט־נאם.
כאן הגיעה שעת המבחן. האם התפיסה החדשה של ניידות־אויר תשיג את התוצאות המקוות?
התשובה ניתנה חיש־מהר ובדראמטיות רבה בסדרה רצופה של פעולות "חפש־והשמד". על רכסי הרים, בג'ונגלים סבוכים, בשדות אורז בוציים ושטופי־מים ובתוך עשב־פיל גבוה ומיצר ראות חיפשו "המוסטנגים הקופצים" אחר האויב, נכנסו עמו בקרב ויכלו לו. ניידות האויר עברה את מבחנה בהצלחה יתרה.
גדוד המוסטנג הקופץ/קולונל מארטל/1971, 301 עמודים