פרשי הרפאים הולמים

קרב אום כתף

הכביש הצר המוביל לניצנה אינו מסתיים בגבול הבין־לאומי הישן. הוא מתמשך הלאה אל תוך סיני, עובר אותו ממזרח למערב, ומגיע בקצהו המרוחק עד הגשר המחבר את חופו המערבי של חצי־האי עם איסמעיליה העיר. כשלושים קילומטרים מערבית לניצנה – וקילומטרים ספורים מזרחית לאבו־עגיילה מסתעפת מכביש זה דרך־אספלט, הפונה דרום־מסעף־דרכים זה, קרוב לצומת, שכונת אום־כתף. אין זה ישוב מאוכלס או נטוש, אף לא תוואי גיאוגרפי מובהק מגובש – זוהי פיסת־מדבר. מצפון תוחמות אותה דיונות חול, ובדרום – רכסי־הרים סלעיים. בין הדיונות בצפון, הרכסים בדרום והמסעף במערב, פרוסה גבעה רחבת־ידיים, מישורית ברובה. רק פה ושם מתרוממות בה גבעות־כורכר רדודות. בפיסת־מדבר זו ששמה אום־כתף, בחרו המצרים להקים את החוליה החזקה ביותר בשרשרת מערכיהם מול גבולה הקרוב של ישראל.

בפיסת מדבר זו ששמה אום־כתף, ערכה אוגדתו של אלוף אריק שרון את שלב־ההבקעה של לחימתה בסיני, והייתה זו אחת המערכות הקשות, הממושכות והאכזריות בכל מלחמת ששת הימים. היא החלה בבוקר היום הראשון למלחמה, ה־5 ביוני.

במקום ג'בל דלפה – החולות שבצפון

היום הראשון של המלחמה האיר על צנחניו של דני – ביניהם מותיקי קרבות התגמול ו"קדש" – בצדו הישראלי של הגבול. חדשות שעה 9 שבקעו מן הטרנזיסטורים לא השאירו בלבם ספקות, כי אכן הוטל הפור. דומה היה כי הבחינו ב"זמזום המתוק: החולף מעליהם, אבל בעצמם לא. ידעו אם שמעו נהם ממשי של מנועי־סילון – או את הרהורי לבם. מכל מקום המלחמה החלה והם תקועים היו בגבעות ניצנה, עשרות אחדות של קילומטרים מן הגבול. אנשי המעשה שבהם הזכירו לחבריהם חוויה של חלק מהם משנת חמישים ושש – את צלילת ה"מיגים" על הכוח שנחת למרגלות מצבת פארקר. מוטב איפוא להתחפר, ולהתחפר היטב.

לקריאת המאמר המלא לחצו כאן או על "הורדת PDF"