"ללא טקס, כמעט בהתגנב, תוך פרידה עצורה מאמי, עזבתי את בית הוריי, הייתי כבן שבע עשרה.. הורי לא ששו לעזיבתי את הבית [...] אבל הייתי איתן בדעתי. הייתי קצר־רוח להצטרף לפלמ"ח. חשתי כאילו מסלול חיי מוביל אותי לשם".

"נדמה היה לי ששחרור אילת מסמל קצהו של נתיב ארוך ומפותל המעפיל במעלה, נתיב שבו הלכתי ביחד עם רבים מבני דורי. קצה הנתיב הוא סופם של דברים רבים. הוא קצה המפה; סביר שיהיה גם הקץ למלחמה. שחררנו את שטח המדינה היהודית מדן עד אילת".

בין תיאורי שני רגעים חשובים אלה בחייו פורס אברהם אדן, "ברן", את סיפורו האישי כאיש פלמ"ח שנטל חלק במאבק על כינון מדינת ישראל - אוטוביוגרפיה שהינה גם סיפורו של דור שלם. בציור חי ומרתק נפרסים בפנינו "ההכשרה המגויסת" וחוויותיה, המאבק המזוין בבריטים ועליית הישובים על הקרקע בנגב, השיירות והלחימה על קו המים ומלחמת השחרור בשלביה השונים – הקרב על נירים, המצור והרעב, התארגנות הצבא וקליטת החיילים החדשים, בעיקר אנשי הגח"ל והמח"ל, המבצעים הגדולים בדרום: "יואב", "חורב" ו"עובדה", וסיומה באילת עם הנפת דגל הדיו במרס 1949.

אלוף אברהם אדן היה ממקימי חיל השריון ובוניו, ומילא בו תפקידים עד למפקד גייסות השריון. במלחמת סיני עמד בראש גדוד טנקים שכבש את אבו־עגילה ואת מתחם סכר הרוופה. במלחמת ששת הימים היה סגן מפקד האוגדה שבראשה עמד אלוף אברהם יפה, אשר פעלה בתחילה בגזרת ביר־לחפן-אל־עריש והתקדמה לביר־חסנה, ומשם למעברי הגידי והמיתלה והלאה - לראס־סודאר.

במלחמת יום הכיפורים עמד אלוף אדן בראש אוגדה שלחמה בשתי גדות התעלה והגיעה ממערב התעלה עד למפרץ סואץ. קודם לשחרורו משירות הקבע שימש אלוף פיקוד הדרום ונספח צה"ל בוושינגטון.

לקריאת סקירה שכתב על הספר אל"ם (מיל') ד"ר מאיר פעיל לחצו כאן

עד דגל הדיו/אברהם אדן (ברן)/ 1964, 272 עמודים

עד דגל הדיו/אברהם אדן (ברן)/ 1964, 272 עמודים