ההתקפה על גוש עציון

גוש־עציון עדיין אינו נושא את עצמו מבחינה עצמאית כלכלית. לקיומו מסתייעים בבית־ההבראה שבכפר־עציון, ובשטחי הקרקע שהוכשרו לייעור ולמטעים בכל נקודות הגוש (כפר־עליון, משואות־יצחק, רבדים, עין־צורים). בכפר־עציון יש לול ורפת, וברבדים – לול וכמה פרות; בכל הנקודות מצויים בורות לאגירת מים, אלא שהלול טרם נתמלא אף החורף מחמת מיעוט הגשמים. בחירבון־זכריה מצויים כמה בורות, בהם השתמשו התושבים הערביים, אך מאז עזבו אלה את המקום משקשים המים את רבדים ועין־צורים. בקיץ נהגו לספק לגוש מים מירושלים במכר שצויד במיכלים מיוחדים.

עם פרוץ המאורעות החלו אנשי הגוש להתבצר ועסקו בזאת בלבד, בדחותם את כל יתר העבודות עד לאחר סיומה של מלאכה זו. בערב הקרב היו הנקודות מבוצרות באופן המניח את הדעת פחות או יותר. משפּחת חירבת־זכריה הוא כפר ערבי קטן שתושביו, כ־15 משפחות, נטשוהו לאחר המארב בדרך ירושלים־כפר־עציון, שבו נהרגו 10 נוטרים ונהגים יהודיים, מחשש פעולות תגמול. אנשי הגוש תפסו את הכפר והציבו בו מוצב כדי לקיים את הקשר הטקטי בין כל ישובי הגוש.

על השיירות שיצאו לגוש נערכו שלוש התקפות, בהן נהרגו 12 יהודים, ומאז אין להגיע לגוש־עציון בלי הפעלת כוח־הבטחה ניכר בליווי מכוניות משוריינות. בסוף דצמבר החל הצבא ללוות שמה שיירות מזון, אך לא הסכים להעביר אנשים או חומרים לביצורים.

לקריאת המאמר המלא לחצו כאן